לפני חודש (1) תמיכה הבעיה: זעקה אחרונה לצדק של אבא מול אטימות ורשעות משטרת ישראל
לכל מי שעוד נותר בו לב אנושי במערכת הביטחון והחוק .
אני לא פונה אליכם כחשוד, וגם לא כאזרח מן השורה. אני פונה אליכם כאדם שכל חייו הם שדה קרב, והיום אתם אלו שהכרעתם אותי.
אני יניב נבון, תושב חדרה, ואני קודם כל אבא.
אבא לשבעה מלאכים קטנים שכל נשימה שלי היא בשבילם. גדלתי בתוך תופת של אלימות, בלי משפחה, עד שסבתא שלי ז"ל אספה אותי. היא הייתה כל עולמי, וכשהיא נפטרה לפני שנה, נשארתי לבד מול העולם. לבד, עם פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) שצורחת בתוכי, ועם הבטחה אחת לילדים שלי: לכם יהיה אבא שלא מוותר.
באותו שבוע הבטחתי לילדים שלי יום של פיקניק ודייג בנחל חדרה. אתם הרסתם להם את הנפש, כי אבא הבטיח ולא קיים. הבכי שלהם עוד יותר קרע אותי. ולמה זה קרה? כי אני לא מתפקד לא נפשית ולא פיזית. שבוע שלם אני סגור בבית, מפחד מכל רעש קטן שמקפיץ אותי, לא נרדם בלילות. אני לא מסוגל לצאת מהבית מהבושה מול הרחוב שבו אני גר. עשיתם אותי לעבריין בבושת פנים מול כולם.
לקחתם לי את הטלפון שלי שזה הפרנסה שלי, העבודה שלי, והאוכל של הילדים שלי. מעל שבוע הנייד שלי מכובה. הרסתם לי את העסק. לקוח לא יחכה לי. אני אינסטלטור, נלחמתי על כל שקל, שכרתי בית בכסף שאין לי. המקרר שלי ריק אני מרעיב את עצמי כדי שהילדים שלי יאכלו. ובתוך השקט השברירי הזה, אתם התפרצתם.
בתאריך 27/04/2026, משטרת ישראל בחרה להחריב את עולמי.
מעל 60 שוטרים, בלשים וכלבים פשטו על המבצר שלי. בגלל טעות מבישה, בגלל מחסן שאינו שלי, הפכתם אותי לעבריין מול עיני ילדיי ומול כל הרחוב. חוויתי התקפי חרדה שגרמו לי לאבד הכרה שוב ושוב בתוך האזיקים. רק בחדר הלם בטיפול נמרץ, כשחיי תלויים מנגד, נזכרתם להגיד: "טעות בזיהוי". השארתם אותי לבד בבית החולים והלכתם.
חזרתי מבית החולים לבית מחולל. השארתם דלת פתוחה ורכוש מופקר, כאילו אני וילדיי איננו קיימים. הכל הפוך, הכל הרוס, המפתחות זרוקים בחוץ. ואז, כשהחוקר יעקב קבע איתי להגיע למתן עדות ב-29/4 בשעה עשר בבוקר (שיחה שמוקלטת ומתועדת), שוב הגיעו בלשים ב-00:20 בלילה. לא עניין אותם כלום. שוב לקחו אותי לתחנה.
שם חיכה לי הרוע האמיתי.
קצין בשם ארז ושוטר בשם מרוהאן הסתכלו על הכאב שלי וצחקו. הרגשתי בעיטה ברגל כשאני זרוק על הרצפה, מתאושש מהתקף חרדה. כשהתחננתי לעזרה רפואית, הם קראו לזה "הצגות" ומנעו ממד"א לטפל בי. הקצין ארז צחק לי בפנים כשהתחננתי על הנפש שלי ועל הילדים שלי. הוא התחיל לשרוק ולשיר, לעג לי וזלזל בכבודי כגבר. זרקו אותי לתא מעצר קפוא ומזוהם, בלי מים, בלי אוכל, בלי בגד חם. רעדתי על בטון חשוף, ולאף אחד לא היה אכפת שאני אדם שסובל מקור. יש לכם מצלמות אתם תראו הכל. אני לא אשתוק.
השופט שראה את התיק הזדעזע. הוא נזף בכם ושחרר אותי מיד, ללא כל תנאי. אבל השופט לא רואה אותי עכשיו. הוא לא רואה אבא שבור שלא מפסיק לבכות כבר שבוע. הוא לא רואה את הילדים שלי שואלים למה אבא רועד מכל רעש. הוא לא רואה את המקרר הריק שלי.
אתם לא רק טעיתם בכתובת. רמסתם שם של אדם שנלחם בשיניים כדי להיות טוב. השפלתם אבא שמוכן למות בשביל הילדים שלו. הפכתם את המערכת שאמורה להגן עליי למפלצת שרדפה אותי. אני דורש שמישהו יסתכל לי בעיניים. אני דורש צדק על הלילה שבו הרעבתם אותי, צחקתם על הנכות הנפשית שלי והפקרתם את ששת ילדיי לרעב ולפחד.
מילה ממני אליכם, השוטרים שהיו שם:
כשתחזרו היום הביתה ותחבקו את הילדים שלכם, תזכרו את המבט של הילדים שלי. תזכרו שאבא הוא עולם ומלואו עבור הילדים שלו, ואת העולם הזה אתם בחרתם לרמוס בבוז ובצחוק. צדק אולי לוקח זמן, אבל דמעות של ילדים רעבים ושל אבא פגוע לא חוזרות ריקם.
אני אדם שבור, אבל אני לא אשתוק. הצעקה שלי תהדהד עד שמישהו ייתן את הדין.
בכאב שורף ובשארית כוחותיי,
הפתרון המבוקש: פיצוי כספי וטיפול באותם שוטרים
כל התלונות על הצינור 
